גז"ד בעניינו של גנסר מיכאל שהורשע באינוס בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה

כב' השופט שאול שוחט:

1.      ביום 14.01.08 הורשע הנאשם, על פי הודאתו, בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 347(ב)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " החוק") והדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק.

2.      על פי עובדות כתב האישום, בהן הודה הנאשם, ערך שכנה של המתלוננת מסיבה "על האש" בחצר האחורית של בניין המגורים אליה הזמין את המתלוננת וחברים נוספים, ביניהם הנאשם. במהלך המסיבה, שהחלה בשעה 18:00, שתה הנאשם אלכוהול. משפנתה המתלוננת ללכת לביתה, התברר לה כי היא לא מוצאת את מפתחות הבית. הנאשם ואדם אחר, ששהה אף הוא במסיבה, סייעו למתלוננת להיכנס לביתה דרך החלון, לאחר שהנאשם עקר את סורגי החלון. המתלוננת נכנסה לביתה ופנתה למיטתה, תוך שהיא מניחה שהנאשם עזב את הבית. לאחר זמן מה, הבחינה המתלוננת בנאשם כשהוא עומד ליד מיטתה. הנאשם החל להכות את המתלוננת בפניה מכות נמרצות שגרמו לה לחבלות. המתלוננת נאבקה בנאשם ואף שרטה אותו בפניו. הנאשם קרע את חולצתה של המתלוננת, אמר לה שהוא רוצה לקיים עמה יחסי מין והמשיך להכותה בראשה עד שאיבדה את הכרתה. הנאשם הפשיט את המתלוננת מבגדיה, תוך שהוא קורע את תחתוניה, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה וקיים עמה יחסי מין. כתוצאה ממעשיו נגרמו למתלוננת חבלות סביב העיניים, נפיחות בשפה העליונה והמטומה ביד שמאל. לאחר מכן עזב הנאשם את בית המתלוננת ולקח עמו את מכשיר הטלפון הסלולארי שלה. בבוקר למחרת, הגיע הנאשם לבית המתלוננת והציע לה סכום כסף, על מנת שלא תגיש תלונה במשטרה, ואף התקשר למכשיר הסלולארי שלה, מאוחר יותר באותו יום, במהלך מסירת הודעתה במשטרה ואיים עליה לבל תספר את שאירע במשטרה. הנאשם חזר על מעשיו אלה גם במהלך עימות שנערך במשטרה, בינו לבין המתלוננת, וביקש ממנה שתימנע מהגשת תלונה, ואם תעשה כן יעזור לה.

3.      בטיעונים לעונש, הדגישה ב"כ המאשימה, את הברוטאליות שלוותה את מעשה האינוס, תוך שהיא מפנה לתמונותיה של המתלוננת - ת/4 בתיק המוצגים ולתמונות בגדיה הקרועים - ת/3, ועתרה למצב את עבירת האינוס ונסיבותיה ברף הגבוה של עבירות המין. ב"כ המאשימה הפנתה לתסקיר המבחן השלילי של הנאשם, שלא נטל אחריות על העבירות שביצע, והצביע על דפוסים תוקפניים בלתי נשלטים המקננים בו והמלמדים על מסוכנותו. אל מול מסקנה שלילית זו הדגישה ב"כ המאשימה את מצבה הקשה של המתלוננת, כעולה מתסקיר הקורבן שהוגש בעניינה, ועתרה להטלת עונש מאסר משמעותי, מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננת.

4.      ב"כ הנאשם לא חלקה על חומרת מעשיו של מרשה. עם זאת, הדגישה את היותו אדם נורמטיבי, עם עבירה אחת בעברו שאינה קשורה לעבירות מין, אדם ששירת בצבא, משרת במילואים וחי חיים רגילים - ותהתה על מה ולמה התנהג כפי שהתנהג. את הגוון השלילי של תסקיר המבחן לא ניסתה ב"כ הנאשם להצניע, אך הטילה את האשם על "קצר בתקשורת", כלשונה, בין הנאשם לבין עורך התסקיר. מבחינתה הודה הנאשם בבית המשפט בעובדות כתב האישום כלשונן ובעבירות שיוחסו לו בגינן, ובכך נטל אחריות. הודאה זו, מדגישה ב"כ הנאשם, חסכה את העדתה של המתלוננת ויש לזקוף זאת לזכותו. אשר לנסיבותיו האישיות, לנאשם בת שנולדה בתקופת מעצרו הנמצאת במסגרת חוץ ביתית בשל בעיית שתייה של בת זוגו, האם. הנאשם לא ראה את בתו ושליחתו למאסר ממושך תמנע ממנו את הזכות לשמש לה כאב. ב"כ הנאשם מוסיפה, כי הולדתה של הבת הביאה לשינוי בנאשם אשר הפך לאדם אחר, כך שבנסיבותיו אלה נסוג שיקול הענישה והרתעה המתבקש בעבירות מסוג זה.

דיון

5.       עבירת האינוס היא מן החמורות שבספר החוקים. בע"פ 4173/97 אבו מחרב פרחאן נ' מדינת ישראל, , תק-על 98 (2) 1605 קובע בית המשפט העליון, כי "המבצע עבירה זו פוגע בצורה אנושה בגופה, בנפשה, בכבודה ובחירותה של המתלוננת - הקורבן".

6.      בענייננו ביצע הנאשם במתלוננת מעשה אינוס בנסיבות מחמירות, באלימות ובברוטאליות. הנאשם חבל במתלוננת, בטרם ביצע בה את זממו, והפליא בה את מכותיו עד כדי אובדן הכרה. הוא הפשיט אותה מבגדיה, קרע את תחתוניה ובעל אותה בכוח, חרף התנגדותה. בתמונות ת/3 רואים בבירור את בגדיה הקרועים של המתלוננת ובתמונות ת/4 רואים בבירור את החבלות על פניה ועל גופה. בחוות הדעת הרפואית ת/5 נחשפים סימני האלימות כמעט על כל חלקי גופה לרבות באיבר מינה.

במעשיו אלה, חילל הנאשם את גופה של המתלוננת ורמס את כבודה. בע"פ 6730/05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006 (1) 1856 קובע בית המשפט העליון:

"הכופה את עצמו על אישה ומקיים עמה יחסים שלא בהסכמתה החופשית, לא רק את גופה הוא מחלל, אלא גם בנשמתה הוא פוער פצעים. מעשה אינוס באישה כרוכה בו רמיסת כבודה כאדם, והוא מלווה בטראומה לזמן ממושך, שלעיתים קרובות משנה את חייה מן הקצה אל הקצה" (שם בעמ' 1860).

ואכן אין לדמות את חייה של המתלוננת טרם המעשה הנורא לאלה שלאחריו. כך עולה בבירור מתסקיר הקורבן שהוגש בעניינה, המפרט את נסיבותיה האישיות והשפעת העבירה על חייה ועל מצבה הגופני והנפשי, נתונים לגיטימיים שעל בית המשפט להתייחס אליהם בבואו לגזור את עונשו של הנאשם (למשקלו של תסקיר הקורבן בגזר הדין ר' ע"פ 993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (6) 506; ע"פ 1456/01 חליל בן איברהים חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 609, 612-613).

מתסקיר הקורבן מצטיירת תמונה קשה ביותר של אשה צעירה שחייה השתנו לבלי היכר לאחר מעשה. מאשה צעירה בעלת השקפת עולם חיובית, בטוחה, ובעלת הערכה עצמית הפכה לאדם החש כחיה נרדפת, מפוחדת, חסרת בטחון וחסרת ערך. המעשה הנורא השליך על כל תחומי חייה - יחסיה עם בן זוגה, עם ילדיה ובמקום עבודתה. חייה אינם חיים והיא מצאה עצמה "כאשה מתה". לא פעם עלו במחשבתה מחשבות אובדניות, בשל חוסר אמונה ביכולתה להיחלץ מהמצוקה הנפשית והתפקודית בה היא שרויה מאז האירוע. אין ספק שהיא תיזקק לעזרה של גורמי הטיפול - לטיפולים נפשיים - שיעזרו לה להתמודד עם הטראומה שחוותה. להעצמה מיוחדת של הטראומה והשלכותיה גרמה התנהגותו של הנאשם לאחר מעשה. נסיונותיו להניא את המתלוננת מלהתלונן תוך דרישה לנהוג כלפיו בסלחנות, כיוון שהוא נשוי ואשתו הרה, רק החמירה את תחושת התסכול והמצוקה הרגשית שלה, בהופכו את עצמו לקורבן הסיטואציה.

הנאשם, מנגד, הגם שביטא חרטה וצער על פגיעתו במתלוננת והתנהגותו האלימה כלפיה, לא נטל אחריות על עבירת האינוס והלחץ שהפעיל עליה שלא להתלונן נגדו. עוד ניכר, כך על פי התסקיר, כי הוא לא רואה בהתנהגותו האלימה באותו אירוע התנהגות בעייתית שמצריכה התערבות טיפולית וצורך בשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות למרות שהוא מתקשה בשליטה וויסות דחפים תוקפניים.

אינני מקבל את "הקצר בתקשורת" כהסבר להתנהלותו של הנאשם. עוד בתקופת מאסרו, כך מתסקיר המבחן, ההתרשמות היא כי הנאשם מגיב באופן מרוחק ונטול אמפטיה למתלוננת והתייחסותו לאישומים המיוחסים לו עמדה בפער ניכר למידע שהתקבל אז מעדות המתלוננת במשטרה בדבר האלימות שהופעלה כלפיה. זו היתה הסיבה גם לחוסר המלצה בעניינו בתסקיר המעצר שהביא בסופו של יום למעצרו עד תום ההליכים. כיום נמצא הנאשם בתהליך הדרגתי של הפנמת המעשה. הוא מביע חרטה וצער, אך מקבל אחריות חלקית בלבד, להתנהגותו האלימה ולא למעשה האינוס. הדרגתיות זו אינה עולה בקנה אחד עם "קצר בתקשורת" אלא עם שינוי בהליך המחשבה של הנאשם שטרם הגיע להכרה מלאה בדבר חומרת מעשיו.

עם זאת, יש לזקוף לזכותו של הנאשם את הודאתו באשמה, הגם שזו ניתנה בפתח ישיבת ההוכחות, אליה התייצבה המתלוננת. הודאה זו, המהווה ראשיתה של חרטה, חסכה מהמתלוננת, הנמצאת במצוקה נפשית, את הצורך לחוות את שחוותה פעם נוספת וחסכה אף מזמנו של בית המשפט.

7.      מעשיו של הנאשם חמורים הם. הוא כפה עצמו על המתלוננת ללא כל היכרות מוקדמת ביניהם והמשיך במעשיו גם כאשר היה ברור לו, כי היא מתנגדת לו (נאבקה בו ושרטה אותו בפניו). חמורה שבעתיים העובדה שהוא ליווה את מעשה הכפיה באלימות קשה בביתה שלה, מבצרה. זו התנהגות שאין להשלים עמה ויש להגיב עליה בענישה קשה. נסיבותיו של הנאשם באותו יום של האירוע - ויכוח עם בת זוגתו בעקבותיו שתה אלכוהול על מנת להקל על מצב רוחו (ר' תסקיר המבחן), אינן יכולות להצדיק את התנהגותו.

8.      הנאשם הורשע בשתי עבירות - עונשה המירבי של האחת 20 שנות מאסר והשניה 7 שנים. לא נתבקשנו להטיל על הנאשם עונש במצטבר. עם זאת, יש לראות בחומרה יתרה את עבירת ההדחה משום ההשלכה שהיתה לה על מצבה הנפשי של המתלוננת כמתואר לעיל.

9.      לפיכך, אני מציע לחברותי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים:

א.           14 שנות מאסר מהן 12 שנים בפועל והיתרה על תנאי, שהנאשם לא יעבור עבירה מסוג פשע במשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא. הנאשם יחשב כמרצה את עונש המאסר בפועל החל מיום מעצרו.

ב.            מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, שהנאשם לא יעבור עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245 לחוק העונשין או עבירה לפי סימן ח' לפרק י' לחוק העונשין, במשך שנתיים מיום שחרורו מהכלא.